למה אני תקוע/ה על האקס? כשנפרדים אבל לא משחררים 

מכירים את זה שנפרדתם, אבל המחשבות פשוט מסרבות לשחרר?

אתם מוצאים את עצמכם משחזרים שיחות מהעבר, מנתחים שוב ושוב את מה שהיה, או פשוט מרגישים תקיעות כבדה שמונעת מכם להמשיך הלאה.

אתם לא לבד, ויש לזה אפילו סיבות מדעיות ופסיכולוגיות.

הסיבה העמוקה לכך שאנחנו נתקעים על אקסים היא לא תמיד איזו "אהבה גדולה" שנגמרה. בתאכל'ס, פרידות יושבות לנו בדיוק על הנקודות הכי רגישות וכואבות בנפש: על פצעי הדחייה ועל תחושת הכישלון.

בין אם מדובר בדחייה מצד אדם שרצינו והקשר איתו לא צלח ובין אם זו תחושת כישלון אישית שלנו מול עצמנו.

המחשבות הפנימיות שמציפות אותנו הן לרוב: "למה בחרתי לא נכון?" "איך ניהלתי ככה את הקשר?" "איך לא ראיתי את הסימנים שזה פשוט לא בשבילי?"

כל פרידה יכולה לטלטל ולערער את תחושת הזהות הבסיסית שלנו.

כאשר הפרידה מעובדת נכון ויש לנו את הכלים המנטליים והרגשיים להתמודד איתה, הכאב הופך לפחות כבד והמשבר חולף יותר מהר.

אבל לעומת זאת, ללא הכלים האלו, אנחנו עשויים פשוט להיתקע ובמקום להשאיר את הקשר בעבר, אנחנו עלולים לסחוב את כל המשקעים, הפחדים וחוסר האמון ישירות אל הניסיונות הבאים שלנו ליצור זוגיות.

אז למה אנחנו נאחזים באקסים?

כדי לשחרר, צריך קודם להבין מה באמת משאיר אותנו שם. נקודת הפתיחה הטובה ביותר היא להבין שהקושי שלכם הוא לא "רק בראש שלכם", הוא פיזיולוגי לחלוטין.

מחקר מפורסם בפסיכולוגיה ומדעי המוח (Kross et al., 2011), הראה שפרידה כואבת לנו ממש ברמה הפיזית. החוקרים סרקו מוחות של אנשים שעברו פרידה טרייה, וכאשר הראו להם תמונה של האקס, האזורים במוח שהופעלו היו בדיוק אותם אזורים שמופעלים כשאנחנו חווים כאב פיזי בגוף.

המוח שלנו פשוט לא מבדיל בין כאב פיזי לבין דחייה חברתית-רומנטית.

לכן, ההיאחזות באקס היא פעמים רבות מנגנון הישרדותי של המוח שמנסה "לכבות" את הכאב הזה.

מעבר לסיבה הפיזיולוגית, הסיבות שקשורות בדפוסים הנפשיים שלנו עשויות להיגרם מהמקומות הבאים:

• כאב דחייה ואגו: כאשר אנו חווים דחייה, אנחנו עלולים לפרש את זה כמחשבה "שאני לא מספיק טוב/ה" או "משהו בי פגום". ההיאחזות באקס היא הרבה פעמים ניסיון לא מודע "לתקן" את הדחייה הזו ולגרום לו לרצות אותנו שוב. לא כי אנחנו באמת רוצים את הקשר חזרה, אלא כי אנחנו רוצים להחזיר לעצמנו את השליטה, להשקיט את האגו ולהוכיח לעצמנו שאנחנו ראויים.
  
  

• תחושת הכישלון והלקאה עצמית: "איך בחרתי בבן אדם הזה?", "למה לא ראיתי את זה קודם?". במקום לאפשר לעצמנו להתאבל, אנחנו הופכים לשופטים מחמירים. אנחנו נתקעים בעבר ומשחזרים את הפרידה שוב ושוב בניסיון לנתח את הכישלון ולחפש אשמים, במקום להודות על מה שהיה ועל מה שלמדנו מהמערכת יחסים.
  
  

• משבר זהות (מי אני בלעדיו?): בתוך זוגיות אנחנו מתרגלים לזהות של "אנחנו". יש לנו שגרה משותפת, בדיחות פרטיות ומישהו קבוע לשלוח לו "בוקר טוב". כשהקשר נגמר, הזהות הזו נלקחת מאיתנו בבת אחת, ויחד איתה נעלם ה"תפקיד" שלנו בתוך הזוגיות. התקיעות על האקס היא למעשה הפחד העמוק מהחלל הריק שנוצר ביומיום ומהצורך לגלות מחדש מי אנחנו כאינדיבידואלים.
  
  

• פחד מהעתיד ומה"לבד": בני אדם הם יצורים של הרגלים, והמוח שלנו שונא אי-ודאות. לפעמים הרבה יותר קל ונוח להיאחז במוכר ובידוע (גם אם הוא רעיל ולא מיטיב), מאשר להתמודד עם האי-ודאות המפחידה של עולם הדייטינג. הפחד ש"אולי נישאר לבד לנצח" או ש"לעולם לא נמצא מישהו טוב יותר" גורם לנו להעדיף להישאר כבולים למחשבות בעבר.

זה טבעי להרגיש ככה (על תהליך האבל בפרידה)

חשוב לנרמל את החוויה שלכם: פרידה מפעילה מנגנון אבל לכל דבר.

זה טבעי לחלוטין לעבור דרך שלבים של הכחשה, כעס, ותחושות קשות של עצב וריקנות, לפני שמגיעים בסוף להשלמה וקבלה. אלו תגובות אנושיות בריאות שעוזרות לנפש לעבד את האובדן של מערכת יחסים.

הבעיה לא מתחילה בעצם החוויה של השלבים האלו, אלא כשאנחנו נשאבים ונתקעים בתוכם חודשים ושנים, במקום לקחת בעלות אקטיבית על תהליך הריפוי שלנו.

איך תדעו שעדיין לא סגרתם מעגל?

לפעמים, כלפי חוץ אנחנו משדרים עסקים כרגיל ואפילו יוצאים לדייטים, אבל בפנים עדיין חושבים על האקס או משווים אליו.

הנה כמה תמרורי אזהרה לכך שהאקס עדיין משפיע עליכם:

• השוואה אוטומטית של כל אדם חדש לאקס/ית.

• פחד להיפתח, להיחשף או להראות פגיעות מול פרטנר פוטנציאלי.

• חשדנות, חוסר אמון או צורך בבדיקות מתמידות (מבחנים) בזוגיות חדשה.

• קפיצה מהירה לקשרים אינטנסיביים רק כדי להימנע מלהיות לבד.

חשוב לציין: כשלא מעבדים פרידה וגדלים ממנה, אנחנו למעשה לא מתחילים פרק חדש: אנחנו לרוב נעביר את הסיפור הישן שניהל אותנו למערכת יחסים החדשה.

הגישה האקטיבית: איך משחררים את האקס?

הדרך לשחרר לא מסתכמת ב"לשכוח" את האקס, אלא בשינוי האופן שבו אנחנו תופסים את הפרידה ואת עצמנו:

1. לזהות את שורש הכאב

בפעם הבאה שהגעגוע מכה בכם, עצרו ושאלו את עצמכם: האם אני באמת מתגעגע/ת אליו ולמה שהיה בינינו, או שאני פשוט מתגעגע/ת לתחושת הביטחון והשגרה?
האם כואב לי שאיבדתי אותו, או שפשוט כואב לי כי דחו אותי?
ברגע שמזהים את הסיבה האמיתית, הכוח של הגעגוע יורד.

2. לשכתב את סיפור הפרידה (לצאת מעמדת הקורבן או המאשים)

אחרי פרידה, המוח שלנו מספר לעצמו סיפור כדי להסביר את מה שקרה. הבעיה היא שהסיפור הזה לרוב בורח לקצוות: או שאנחנו מאשימים את הצד השני כדי להגן על עצמנו, או שאנחנו שוקעים בתחושת קורבנות ובמחשבה שמשהו בנו לא בסדר.

המטרה היא למסגר את הסיפור מחדש למקום של למידה ואחריות אישית:

הסיפור המאשים (שנועד להגן על האגו): במקום לחשוב: "הבעיה היא לגמרי בה/בו. היא הייתה משוגעת / הוא היה אטום / אי אפשר היה לרצות אותם לא משנה כמה השתדלתי."
שנו ל: "היו לנו צרכים שלא תאמו. זו לא אשמה של צד אחד, פשוט הדינמיקה בינינו לא עבדה, וזה בא ללמד אותי איזה סוג של תקשורת אני באמת צריך/ה בזוגיות הבאה."

סיפור ה"בזבוז" (נפוץ מאוד): במקום לחשוב: "בזבזתי עליו את השנים הכי טובות שלי, למה אני מושך/ת אלי את האנשים הלא נכונים?"
שנו ל: "התקופה הזו לא הייתה בזבוז, היא הייתה תקופת הלימוד שלי. היום אני יודע/ת להביע את הצרכים שלי בצורה ברורה.. ואם הם לא נענים ואין הדדיות אמיתית בקשר, אני פשוט מבין/ה שזה לא האדם עבורי."

3. בנייה מחדש של הערך העצמי והזהות הנפרדת

זה הזמן להפסיק להגדיר את הערך העצמי שלכם דרך העיניים של אחרים. תשקיעו בעצמכם, תציבו מטרות חדשות ותוכיחו לעצמכם שהזהות שלכם מלאה גם כשאתם לבד.

סגירת המעגל האמיתית לא דורשת "שיחה" מהצד השני; היא דורשת החלטה פנימית שלכם להפסיק להישאר במקום.

לסיום, חשוב לזכור: פרידה היא בראש ובראשונה הזדמנות לעשות "ריסטרט" ולבנות מערכת יחסים טובה, יציבה ובריאה יותר קודם כל עם עצמכם. המטרה היא להגיע לאהבה חדשה כשאתם מודעים, מדויקים ובלי שק של משקעים.

מרגישים שהפרידה עדיין שואבת מכם אנרגיות ומרגישים שהגיע הזמן לעשות שינוי?
צרו איתי קשר ונתחיל תהליך של התפתחות אישי מול האדם החשוב לכם ביותר (אתם!)

לחצו כאן ליצירת קשר